את הפוסט האחרון לסמסטר זה החלטתי להקדיש לשאלה שמטרידה אותי ואני מניחה שגם חלק לא מבוטל מחבריי למקצוע, האם התפקיד שלנו השתנה? האם שילוב הטכנולוגיה במערכת החינוך מצריך מאיתנו חשיבה מחודשת על תפקידנו? ואם כן באיזה מובן?
בחיפושיי אחרי מאמרים שיעזרו לי לענות על השאלות, נתקלתי במסמך עבודה שהוכן לקראת כנס ליר לחינוך 2010 ומדבר בדיוק על הסוגיה הזאת.. למרות שאין במסמך התייחסות ספציפית לנושא שילוב הטכנולוגיה בחינוך, הנושא נמצא בכל סעיף במאמר ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו.
המסמך מציג תחילה שתי בעיות על כלל חינוכיות המשפיעות על תפקיד המורה ותפקודו בכיתה. הבעיה הראשונה היא:"סתירות פנימיות במטרות המרכזיות של מערכת החינוך" בעקבות השינויים הטכנולוגיים והחברתיים המתחוללים מאז המאה ה-20 סתירות אלו אף הוחרפו. מערכת החינוך מעיניי כמורה, היא מערכת המתמודדת עם חוסר עקביות בהפעלת תוכניות שונות. מטרות העל של מערכת החינוך אינן קבועות או מוגדרות באופן חד וברור את תפקיד המורה ואת דרך ההתנהלות המצופה ממנו. לדגמא ניתן לציין את התקופה בה הוחלט ללמד עברית ואנגלית בשיטת השפה כמכלול. (דבר שהחזק מעמד תקופה קצרה ביותר). המורה מוצא את עצמו במקרים רבים מנסה להתאים עצמו לתכנית מסויימת ושנה לאחר מכן לתכנית חדשה.
אחד הפתרונות שנותן המסמך הוא הגדרת מטרות על כלליות ולאחר מתן אפשרות למסגרות המקומיות לגבש תת מטרות ספציפיות המותאמות לאוכלוסיית היעד שלהם.
בעיית העל השניה היא אי ההלימה בין בית הפר לסביבתו. על בעיה זו דנו לא מעט גם בקורסים שלמדנו בתקשוב. דגם בית הספר לא השתנה למרות שהמציאות השתנתה ללא הכר והכנסת הטכנולוגיה לתוך בתי הספר היא חלק בלתי נפרד משינוי זה. הגדרת תפקידי המורה ומטרות ההוראה הפכו בשנים האחרונות לבהירים פחות ומורים רבים מוצאים עצמם מבולבלים וחשים תסכול רב בעקבות הקשיים בתפקודם ואבדן סמכותם.
בהמשך מובאות הבעיות הנגזרות משתי בעיות העל - הראשונה היא התערערות זהותו המקצועית של המורה וטשטוש גבולות המקצוע. קיים כיום עומס יתר על המורה הנובע מצד אחד מריבוי הדרישות החינוכיות והחברתיות שהוא צריך למלא ומצד שני מהציפיות הסותרות ממנו מההורים ומהמערכת. הפיכתם של המורים בבתי הספר היסודיים בעיקר למורים כוללים תורמת לא מעט להרחבת הבעיה. על המורים מוטלת האחריות מעבר לניהול כיתתם ללמוד מקצועות לימוד רבים.
הבעיה השנייה היא הצטמצמות בדיקות האיכות של המערכת למדידת הישגים בלבד. בתי הספר היום ממוקדים בבדיקת הישגיהם הלימודיים של הלומדים ומתמקדים פחות בבדיקות איכות אחרות כמו טיפוח האדם והקניית ערכים שהיוו בעבר חלק בלתי נפרד מתפקידו של המורה .
הבעיה השלישית ומבחינתי זו שעליה צריך לשים את הדעת יותר מכל היא אי בהירות בדבר דפוס ההוראה הראוי. שיטות הוראה המשתנות באופן תדיר, הכנסתה של הטכנולוגיה שמכרסמת בסמכותו של המורה בתור מקור הידע המרכזי בכיתה ומחייבת אותו להתאים את עצמו למאה ה-21 מחד אך לא לוותר על זהותו כמחנך מאידך. על המורים מוטלת האחריות לחנך את דור ילדי המאה ה-21 כלומדים עצמאיים ולהפוך למנחים ומלווים בתהליך הלמידה ולא למקור הידע הבלעדי. השינוי הזה לא פשוט למורים הותיקים יותר במערכת שמתבקשים לעשות שינוי מאוד גדול בתפיסה שלם את עצמם כאנשי חינוך.
מנקודת המבט האישית שלי אני מאמינה שהשינוי כבר כאן ועל כולנו כאנשי חינוך להסתגל אליו ולמצוא את הדרך להשתלב בתוכו בלי לאבד את העקרונות שמובילים אותנו כאנשי חינוך. חשוב שהמערכת תדע לשלב מורים בהחלטות שמתקבלות, תערוך דיאלוג עם המורים לפני גיבוש תכניות עתידיות. כמו כן חשוב שבפני המורים יעמדו כל האמצעים להכשרה והתפתחות מקצועית שילוו אותם לאורך הקריירה ויאפשרו להם לצבור ידע בתחום התמחותם ו"להתחדש". הכנסת טכנולוגיה לכיתות וחשיבה שהמורה יתאים את עצמו ללא הכשרה , תביא לדעתי בסופו של דבר למצב בו חלק מהמורים יפתחו טכנופוביה וחלקם פשוט ימשיכו ללמד בדרכים המסורתיות או גרוע מכך ירימו ידיים ויעזבו את המערכת
קישור למאמר:http://www.vanleer.org.il/sites/files/atttachment_field/1-%D7%92.pdf
