זהו כמעט הפוסט האחרון לסמסטר זה והחלטתי להקדיש אותו לאחד הנושאים המעניינים שלמדנו בקורס של חגית מישר טל, היבטים גלובליים של התקשוב, קורסי mooc.
במסגרת לימוד הנושא, חולקנו לקבוצות וכל קבוצה התמקדה ביתרונות ובחסרונות של קורסי ה-mooc באחד מארבעת ההיבטים: סטודנטים, מרצים, אוניברסיטאות או פדגוגיה. לכל קבוצה נפתח פורום לשיח א-סינכרוני בנושא ומסמך בו היה על כל חבר בקבוצה להעלות יתרון או חסרון מהיבט הנבחר (במקרה שלנו מרצים) ולהביא לו סימוכין. לפני שאכנס למסקנות שלי ולתרומה שלי לקבוצה, חשוב לי לומר שכתרגיל, העבודה בקבוצה הייתה מרעננת מחד אך גם מאתגרת ולא פשוטה: הצורך בשיתוף, האחריות המשותפת להגיע למסמך מאורגן, החיפוש אחר מאמרים בנושא שחברים אחרים בקבוצה לא השתמשו בהם, כל אלה הפכו את חווית העשייה לשונה ומעניינת ונתנה לנו פרספקטיבה על מהותה של עבודה שיתופית מקוונת.
כדי להתחיל, חשוב להסביר תחילה מה זה "mooc- "Massive Open Online Course- זוהי פלטפורמת למידה הוראה חדשה של קורסים מתוקשבים הפתוחים לקהל הרחב ומשלבת בתוכה את טכנולוגיות המאה ה-21.
דרך למידה/הוראה כזו היא קונקטיביסטית ותחילתה בשנת 2008.
שנת 2012 הוכרזה כשנת ה-mooc , שהפך להיות "הנושא החם" בתחום החינוך.
אחת השאלות הראשונות ששאלתי את עצמי הייתה האם הכמות לא באה על חשבון האיכות? כמו כן היה לי חשוב לבדוק מה דורש קורס כזה מהמרצה? האם הוא יעיל?
במסגרת הפוסט הזה אתמקד במסקנות אליהם הגיעה הקבוצה שלנו - נקודת המבט של המרצים ואשתמש בסרטון שהעליתי למסמך המשותף ובו מדברים מרצים המשתמשים ב-mooc על תחושותיהם ובמאמר שפורסם על המרצים שמאחורי קורסי ה-mooc.
הסרטון נפתח בהצהרה שמידי שבוע מצטרפים כ-70000 סטודנטים לקורסי mooc וזה כשלעצמו מוכיח שהתופעה קיימת ומתעצמת וחייבים להתייחס אלה בכובד ראש. המרצים בסרטון מדברים על ההתרגשות מהעובדה שבדרך הזו הם יכולים להגיע להרבה מאוד אנשים. הם מציינים שהאינטרנט מהווה פלטפורמה מצוינת להוראה ומדברים על העובדה שבהרבה מקרים צפייה בעצמך בסרטון וידאו תורמת רבות לרמת ההוראה שלך: "פתאום אתה מבין כמה אתה יכול להיות משעמם" (דברי אחד המרצים).
בסקר שנערך על יד ה-chronicle בין מרצים שלימדו mooc ורצה לבדוק האם דרך הוראה/למידה כזו אכן עובדת, כמעט מחצית מהמרצים הרגישו שהקורסים המקוונים שלהם היו יעילים מבחינה אקדמית בדיוק כמו הגרסאות שלהם בלמידה הפרונטלית בכיתות. המרצים מדברים גם על הצורך שלהם "להראות" בקרב עמיתיהם מבחינה מקצועית. כל שמרצה יהיה מעניין יותר, יירשמו לקורס שלו יותר סטודנטים. כמו כן המרצה הופך להיות נגיש וזמין בכל עת ובכל מקום.(נשאלת השאלה אם זה תמיד יתרון?) מצד שני, האינטימיות של הוראה בכיתה והשיח הבינאישי בין מרצה לסטודנטים נעלם.
מרצים רבים מציינים גם את שעות העבודה הרבות שנוספו להם בעריכה והקלטת החומרים ובמוגבלות שנוצרה ביכולות שלהם להעריך את הסטודנטים.
קישור למאמר: http://chronicle.com/article/The-Professors-Behind-the-MOOC/137905/#id=overview
מתוך נתוני הסקר שפורסמו ניתן לראות שרוב המרצים היו מרוצים בסך הכל מ-mooc ורואים בו דרך טובה להעברת הרצאות.
אני חייבת לציין שכסטודנטית הלומדת את תחום התקשוב, היה מעניין להשתתף בקורס כזה, למרות שכאדם המכיר את עצמו היטב, אני לא בטוחה שהייתי עומדת בסוג למידה כזה, בו האחריות להיכנס ולהקשיב להרצאות תלוי רק בי. לגבי שאלת איכות מול כמות, אני מאמינה שהרבה תלוי במרצה עצמו. מרצה טוב יצליח להגיע למספר רב של סטודנטים ולשפר את סיכוייהם להצליח בקורסים מהסוג הזה.
ברוב הפוסטים שלי עד היום כתבתי על הכיתה המקוונת, תכנים מקוונים והתלמיד המקוון, אבל עכשיו, עם החזרה לעבודה, עניין המורה המקוון התחיל לעניין אותי,מכיוון שלדעתי, הכל מתחיל במורים. כשהמורה פתוח לשינויים ולקדמה, יהיה לו קל הרבה יותר ליישם את הדברים בכיתה שלו. אני חוזרת לבית ספר שבכל כיתת אם יש ברקו ומקרן. האם בכך שאני מראה מצגת פעם בשבוע, או סרטון נחמד ביוטיוב, אני הופכת להיות מורה מקוונת? האם זה מספיק? ואיפה הערך המוסף בהוראה שכזו? על כל השאלות האלו אנסה לענות בפוסט הזה. (כמובן שהתשובה לשתי השאלות הראשונות היא חד משמעית לא).
במאמרו "המורה המקוון: למידה הוראה אחרת" מציין ד"ר אברום רותם שכיום אנו עדים לסוג חדש של הומו ספיאנס (האדם הנבון), דגם המתאים למאה ה-21 ומייצג שילוב בין חשיבה אנושית, תובנה ותפיסת עולם לבין טכנולוגיה. לא ניתן על פי תפיסה זו להפריד בין החשיבה האנושית לבין הטכנולוגיה. ד"ר רותם מציין שתפקיד הטכנולוגיה בחינוך אינו מתמצה בגיוון והעשרת ההוראה למידה, אלא בקידום, תמיכה, זימון ואפשור של פרדיגמת למידה אחרת. (מה שמחזק את התשובה השלילית לשתי השאלות הראשונות ששאלתי).
כדי שזה יתקיים על המורים לשנות את התפיסה האישית והמקצועית שלהם ולנהל את ההוראה בכיתה, את המידע האישי והמקצועי ואת הערכת התלמידים באמצעות מרחב מקוון ייעודי. המעבר צריך להיות משימוש בטכנולוגיה רק לצרכי גיוון והעשרה באמצעות חומרים מולטימדיאליים (כמו סרטונים ביוטיוב) להתמקדות בסביבות למידה מקוונות המאפשרות לתלמידים חשיבה מסדר גבוה, מכוונת עצמית וכן נגישות למידע שברחבי הרשת.
אם כך נשאלת השאלה: מה תפקידו של המורה? (שהרי רוב הילדים יודעים לגלוש באינטרנט).
ד"ר רותם מציין שתפקיד המורה להנחות ולנהל את למידת התלמידים ולעודד אותם להשתמש בכלים הטכנולוגיים באופן אקטיבי. בנוסף , מוטלת על המורה האחריות לעודד שיתופיות באמצעות כלים חברתיים (רשתות חברתיות, פורומים ועוד.) על מנת לייצר "קהילה לומדת" (כרמון 2006)
המורה המקוון לפי רותם הוא "מורה בעל תפיסת תפקיד עדכנית, בה הוא מנהיג, יוזם ומיישם תהליכי למידה פוריים, תוך שימוש משמעותי בסביבת למידה מקוונת". פרויקט חד פעמי לא הופך מורה למקוון, השינוי חייב להיות בשגרת ההוראה למידה והוא בא לידי ביטוי בעידוד למידה מתוך התנסות, שיתופיות, חקר, ניתוח מקרים, פתרון בעיות וחשיבה מסדר גבוה. אתגרו של המורה הוא בעידוד ויישם העקרונות האלה, תוך שילוב טכנולוגיות המידע.
החלק אליו הכי התחברתי במאמרו של רותם הוא זה בו הוא מציין את העובדה שאין משמעות פדגוגית למורה שלא עבר הסבה הולמת אך מתפקד בסביבת למידה עדכנית, בדיוק כפי שאין משמעות למורה מקוון שאין בידיו את האמצעים הטכנולוגיים הדרושים לפעולה בכיתה זו.
קיימים היום בשטח הרבה מאוד מורים שלכיתותיהם הוכנסו אמצעים להוראה בשילוב טכנולוגיה (לוח אינטראקטיבי, מקרן, ברקו) אך לא הכשירו אותם להשתמש נכון באמצעים אלו ולכן רובם משתמשים באמצעים הבסיסיים כמו מצגות וסרטוני יוטיוב ובכך זה מסתכם. לעומתם יש לא מעט מורים שעברו הכשרה, אך מגיעים לבית הספר ונתקלים דווקא שם בתשתיות לקויות שלא מאפשרות להם להשתמש ולנצל את הידע שלהם על מנת לקדם את נושא הוראה/למידה בשילוב טכנולוגיה. כדי שהמורה יוכל לנצל את יכולותיו ולהכניס טכנולוגיה חדשנית לתחומי בית הספר ההערכות צריכה להיות מערכתית ולשלב בתוכה קודם כל את מנהל בית הספר, צוות המורים והמנהלה וכל הגופים האחראים על נושא התשתיות המתאימות.
שימוש בכלי web2 בכיתה ובמרחב מקוון ללא אילוצי מרחב וזמן(כדוגמת קבוצה סגורה בפייסבוק) יהפכו מורה מסורתי למורה מקוון. עליו ליצור מהות פדגוגית מיטבית והטכנולוגיה צריכה להפוך לנדבך הכרחי לשיח ולהתנהלות. במילים אחרות , הלמידה איננה עוד נחלתה של כיתת הלימוד והיא יכולה להתבצע בכל מקום ובכל שעה. גם כאן עלינו לשאול את עצמנו היכן אנו שמים את הגבול? שהרי לא מצופה ממורה להיות זמין במשך 24 שעות להוראה ולהדרכת תלמידיו. חשוב שהומרה יהיה נגיש לתלמידיו גם מחוץ לתחומי בית הספר אולם חייבים להיות כללים ברורים הנקבעים על ידי המורה ומביאים את התלמידים להבנה שהמורה אכן נגיש, אך יגיב בזמן ובמקום על פי הכללים שקבע. אחד הפתרונות יכול להיות שעות קבועות בהם המורה נכנס למרחב המקוון על מנת להדריך, להגיב, להוסיף חומרי למידה וכדומה.
לפי ד"ר רותם, אתגרו של המורה הוא בהתמקדות בהוראה פרונטלית חדשנית, בה התלמידים הם בעלי עניין, מביעים דעות, מתווכחים ומתפשרים, תוך כדי מימוש אינטראקציה חברתית של מעורבות והפריה הדדית. על המורה להיות עדכני, להתעדכן בכלים המתחדשים על מנת שיוכל לשלבם בהוראה.
בסיום המאמר מציין ד"ר רותם חמישה שלבים שהמורה המקוון עובר:
הכרות/כניסה- בשלב זה המורה עדיין מתנגד או משתמש באופן פסיבי במחשב לצרכיי הוראה למידה.
אשליית הידיעה- המורה רואה בטכנולוגיה כלי עזר להוראה למידה הקיימת ומתנגד לשינוי פרדיגמת ההוראה למידה.
התעוררות- המורה מבין את הפוטנציאל הטמון בשימוש בטכנולוגיה אך חסר ידע וכלים להשתמש בה.
התמודדות- המורה יוזם ומחפש דרכים לשיפור ההוראה המקוונת.
הבשלה- הטכנולוגיה הפכת לחלק משגרת ההוראה וההתנהלות האישית. המורה מודע לידע טכנולוגי ולמשמעות שלו בשינוי ההוראה למידה.
בגוון אישי יותר, בתחילת הלימודים הייתי בשלב השלישי, ללא ספק הבנתי את הפוטנציאל בשימוש בטכנולוגיה אך הייתי בפירוש חסרת ידע וכלים להשתמש בה וזו הסיבה שלמרות שתחום ההוראה שלי הוא אנגלית בחרתי ללמוד דווקא תקשוב והוראה על מנת לקבל כלים טכנולוגיים לעבודה בכיתה. כיום אני נמצאת בשלב ההתמודדות, לומדת דברים חדשים, מתנסה, לא מפחדת "ללחוץ על כפתורים" ומבינה שאני בדרכי לשלב ההבשלה. כמו שכתבתי בפוסט קודם, בכוונתי להקים בלוג כיתתי. כמו כן התחלתי לעבוד על המרחב הלימודי באנגלית באתר הבית ספרי ולהפרות אותו באתרים ומשימות שיתופיות לתלמידים ועוד היד נטויה.
ולסיום הפוסט ולרגל חזרתי לעבודה לאחר שנת שבתון, חשוב שכולנו נזכור שאנו קודם כל מחנכים ולא ניבלע רק לטכנולוגיה, הקשר האישי עם הילדים, הליטוף, המילה הטובה הם החלק הכי משמעות מבחינתי בעבודתי במערכת החינוך והטכנולוגיה היא ערך מוסף מבורך.
החלטתי לכתוב את הפוסט הנוכחי בעקבות סיטואציה שהתרחשה בביתי השבוע. בתי בת ה-15 הזמינה שלוש חברות. שמחתי מאוד כי הרי בתקופתנו כל הזמן היינו עם חברים, בחוץ, בבית, משחקים והדור הזה כל היום על המחשב. הבנות הגיעו והסתגרו בחדר. לאחר כשעה , כשמהחדר לא נשמע קול, דפקתי על הדלת כדי להכניס קצת חטיפים ושתייה (לא כי הייתי סקרנית חלילה...) ואז נתקלתי ב"תמונה" הבאה: בתי עם האייפד שלה, חברה אחת במחשב הנייד ושתי החברות האחרות, כל אחת בסמארטפון שלה. כולן באינטרנט ואין שיח ואין תקשורת. לשאלתי: "אז למה אתן נפגשות?" קיבלתי את התשובה: "אוף אמא, תפסיקי לחפור".
הסיטואציה גרמה לי להרהורים רבים והחלטתי לפנות למאמרים כדי לבדוק קצת יותר לעומק את נושא ההתמכרות לאינטרנט , בעיקר כדי לוודא שמה שמתרחש אצלי בבית הוא נורמלי.
במסגרת החיפושים, נתקלתי בשני מאמרים מאוד מעניינים האחד, באתר Academics וכותרתו: פאונדרס על התמכרות לאינטרנט והשפעותיו על בני נוער.
את המאמר השני מצאתי ב-אתר הסתדרות המורים. הוא נכתב על ידי עוזי ברק- פסיכולוג בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה והוא נקרא פסיכולוגיה של ה"כאילו".
ברק מדבר על כך שהנוער הטיפוסי של היום חי בשני עולמות- האחד וירטואלי ובו הוא מרגיש משוחרר וספונטני והשני הפיזי. כשהנוער מנסה להעתיק את החוויות מהעולם הווירטואלי אל העולם הפיזי, נוצרות הבעיות.
רוב הנוער בארץ ובעולם משתמש באינטרנט לצרכים שונים: צ'טים, פייסבוק, לימודים, רכישות, משחקים ועוד. רשת האינטרנט כבר לא מהווה רק "אמצעי תקשורת" אלא הפכה להיות סביבה חברתית עבור חלק גדול מבני הנוער. הדבר לטענת ברק לא מפתיע, שכן זהו דור שגדל והתפתח עם המחשב והרשת ולכן עבורו, זוהי התנהגות סטנדרטית ומקובלת.
השאלה המרכזית שנשאלת היא: מה כל כך מושך אותם באינטרנט ?
ברק מונה במאמרו את הגורמים והמניעים לשימוש באינטרנט ובחלק זה של הפוסט אמנה אותם בקצרה:
אנונימיות ואי זהות- (מה אכפת לך מי אני?) - היכולת להשתמש בכינוי והאמונה של המשתמש שהוא אנונימי (למרות שניתן לחשוף את זהותו) יוצרת תחושה שהוא חופשי יותר לנהוג כרצונו.
אי נראות- (אז מה אם אני שחור, שמן וקרח?")- אי שיפוטיות. ההתייחסות אל המשתמש מתמקדת בתכנים שהוא מפרסם ובדרך שבה הוא בוחר לתאר את עצמו, דבר שיכול לתרום לתהליך ההעצמה האישי.
העדר קשר עין-(תסתכלו לי בעיניים!)- מאפשר למתקשר להיות שיר ומשוחרר יותר מכיוון שהוא לא מרגיש שהוא נבחן.
נטרול סטטוס-(אני גדול)- ביטול ההתייחסות לפי גיל, התקשרות מקוונת מאפשרת לאדם להסתיר את גילו או לזייפו בקלות. לתופעה זו יש כמובן גם הרבה מאוד חסרונות כשהידוע בהם הוא התקשרויות בין פדופילים המזייפים את זהותם וגילם לבין ילדים- תופעה שבמקרים מסוימים נגמרת באסון.
ברק מוסיף ומציין שהעובדה שהתקשורת היא של כתיבה וקריאה, מאפשרת חזרה ועריכה של הדברים וזה כשלעצמו מושך את בני הנוער שיכולים לעשות רפלקציה על דבריהם. גם השימוש באייקונים עוזר לבני הנוער להעביר מסרים מדוייקים יותר ולהביע את עצמם ביתר בהירות. מצד שני ה-like הפך להיות המילה הפופולרית ביותר בקרב משתמשי הפייסבוק והוא לעתים מחליף משפטים שלמים שהיו צריכים להיאמר. השימוש בשפה לא תקנית ויצירת עגה מקומית המתאימה לאינטרנט גם היא מושכת מאוד עבור בני הנוער והיא יוצרת מעין תת תרבות עבורם.
כל הסיבות שנמנו גורמות תמריץ משמעותי לשימוש ברשת ומשפיעות על אפיונם ואישיותם של מתבגרים הן לחיוב והן לשלילה.
כאשר בני הנוער החיים בין "שני עולמות" (ווירטואלי ופיזי) לא מבחינים בהבדלים ביניהם ולא שומרים על איזון הולם ביניהם נוצרת סיטואציה של בלבול, מבוכה, קונפליקטים וקשיים נוספים המכבידים על גיל ההתבגרות.
במאמר של פאונדרס מובאים ההיבטים השליליים של האינטרנט לצד ההיבטים החיוביים:
אחת ההשפעות היא היקשרותו של הנוער למחשב בכל מגוון הפעילות שהוא מאפשר. המאמר מציין את הישיבה מול המסך כ"ישיבה בבית" והחלשת הדחף בחיפוש אחר חברים- דבר שעלול להוביל לקשיים בהשתלבות חברתית.
במאמר מצוטטת יאנג (1998) שחקרה את נושא ההתמכרות לאינטרנט ומפרטת כיצד לזהות סימנים המצביעים על התמכרות:
חיבור למשך 6-10 שעות ויותר בכל יום.
הרגשת אי נוחות ורוגז כשלא מחוברים לאינטרנט.
גלישה מסיבית על מנת להשיג סיפוק.
חוסר יכולת לעצור או לשלוט בכמות הגלישה.
הפסדת או סיכון קשרים חברתיים.
השתמשות באינטרנט כדרך לברוח מבעיות או לטיפול עצמי בדיכאון.
על פי מחקר איטלקי שנערך בשנת 2007 בני נוער נוטים להתמכר לאינטרנט בעיקר בעקבות שימוש מופרז בחדרי שיח והשתתפות במשחקים מקוונים. התמכרות כזו על פי המחקר יכולה לפגוע בנער ישירות ולהפוך אותו לאדם מתבודד.
המאמר מונה גם את היתרונות ברשת שלא ניתן להתעלם מהם:
קיימים מחקרים המוכיחים שהגולשים פעילים יותר מבחינה חברתית ויש להם הזדמנות להרחיב את חוג החברים ולהיחשף למגוון תרבויות ואנשים שונים. כמו גן ילדים ביישנים או חסרי בטחון מוצאים ברשת כלי להעצמה ולבניית הבטחון העצמי.
ובפן האישי- לנו כהורים וכמחנכים יש תפקיד חשוב. קודם כל עלינו להבין שהאינטרנט נמצא כאן, בבתים שלנו והיום בעידן הסמארטפונים, בכל מקום כמעט. הילדים שלנו הם חלק ממהפכה מקוונת שאין לנו שליטה מלאה עליה אבל יש לנו בהחלט את היכולת להשפיע, להוביל, להנחות ולאזן את הילדים.
פרופסור ברק מציין מספר דרכים שלנו המבוגרים יש כדי להשפיע על בני הנוער ואל שימוש מבוקר באינטרנט:
חינוך והסברה מגיל צעיר, לדעתי מקומו של בית הספר במקרה הזה חשוב מעין כמוהו. על מערכת החינוך מוטלת האחריות להכניס את כל נושא הגלישה הבטוחה לתכנית הלימודים ולטפח תלמידים/גולשים מיומנים ומודעים לסכנות הקיימות ברשת .
מעורבות המשפחה. באופן אישי אני חברה של שני ילדיי בפייסבוק. ברור לי שאין לי שליטה מלאה על כל מה שהם עושים ברשת, אבל אני מקפידה להתעניין, לשאול שאלות ולאזן כשצריך.
פיתוח סביבות אינטרנטיות מושכות וחיוביות.
חקיקה רלוונטית להתנהגות ברשת ואכיפתה.
לסיום הפוסט, ביקשתי את בתי לקרוא את הכתוב ולהגיד לי אם היא חושבת שהיא "מכורה", התשובה היתה חד משמעית לא. העובדה שהיא מדריכה בצופים ומשתייכת ללהקת זמר לוקחת חלק גדול מזמנה הפנוי ובכך מפחיתה באופן משמעותי את השעות שהיא נמצאת מול המחשב. ואולי זה הפתרון, פשוט לגרום להם להיות עסוקים....
הסרטון שצרפתי לקוח מתוך תכנית הבוקר ובו ראיון עם פרופסור פנחס דנון- מחבר הספר "כולנו מכורים". בראיון מדבר פרופסור דנון על מחקר שנמצא בו שבני הנוער בישראל בראש דירוג המכורים לאינטרנט. הוא מחזק את החסרונות בשימוש יתר באינטרנט בעיקר בתחום התקשורת הבין אישית ומציין את העובדה שאנשים הופכים להיות מתבודדים מרצונם. על פי דבריו קיים שינוי במבנה המוח אצל משתמשים כבדים וזה בא לידי ביטוי בחוסר שינה, אי שקט, עצבנות,ירידה בלימודים ועוד.
את הפסקה הזו אני כותבת שבועיים לאחר כתיבת הפוסט ,בתאריך 28.8 , , בעקבות כתבה שיוצאת בעיתון ידיעות אחרונות על התמכרות בני נוער סינים לאינטרנט, (דני ספקטור) מעבר לזעזוע מדרכי הטיפול במחנות הגמילה מהאינטרנט שמנוהלים כמחנות צבאיים (ילד שהוכה למוות), התופעה כפי שהיא מופיעה בכתבה מפחידה. נערים שלבשו חיתולים כדי לא לקום מהמחשב או ילדים שנכנסו לקפה איטרנט עם מעיל כשהיה חורף וכשיצאו משם כבר היה קיץ. אין לי ספק שהסיפורים המופיעים בכתבה קיצוניים אבל הם בהחלט נותנים עוד נקודה למחשבה.
אני יושבת בחדר העבודה שלי, שבת בבוקר, מנסה לחשוב על מה אני הכי רוצה לכתוב כרגע...ואז עולה בי המחשבה, השבתון מסתיים וחוזרים לעבודה. כשאני חושבת על כל הנושאים השונים שלמדתי בשנה האחרונה ומה מתוכם אוכל ליישם בכיתות שאלמד בשנה הבאה, באופן די מפתיע הדבר הראשון שעולה הוא הבלוג. אם מישהו היה אומר לי בתחילת התהליך שזה הדבר הראשון שעליו אחשוב הייתי מגחכת, כי הרי כל כך חששתי מכתיבה בבלוג, כל שבוע? אני לא מתחברת, אין לי כל כך הרבה על מה לכתוב. אז זהו שכנראה שיש לי. אני לרגע לא אומרת שהכתיבה קלה לי, לוקח לי המון זמן לחשוב על מה לכתוב, לחפש חומרי עזר באינטרנט ולהחליט שזהו, אני מרוצה מהפוסט ואפשר לפרסם אותו, אבל התהליך מעניין וכשאני חושבת על התלמידים שלי בכיתה ו' בשיעורי אנגלית, אני בהחלט יכולה לראות אותם מתחברים לכתיבה בבלוג כיתתי משותף,אבל לזה נגיע בהמשך.
אז מה זה בכלל בלוג? בספרם "מתקוונים ללמידה: ארגז כלים דיגיטלי למורה" מגדירים גילה קורץ ודוד חן בלוג כ: "יומן רשת- אתר אינטרנט הכולל מגוון של תכנים וקישורים...בלוג יכול להוות אתר אישי או אתר קבוצתי סביב עניין לימודי משותף...הפשטות הטכנולוגית של יצירת בלוג ותחזוקתו תורמים לאטרקטיביות של שילובו בתהליך החינוכי, שכן לא נדרש ידע מוקדם בתכנות או בבניית אתרי אינטרנט לצורך כתיבה בבלוג"
עמי סלנט מוסיף ש"בלוג הוא קיצור באנגלית של web-blog יומן מקוון שבו יוצרו/מחברו מפרסם רשימות קצרות שמתעדכנות תדיר". במאמרו "בלוגים חינוכיים כסביבה מתוקשבת בבתי ספר" מציין סלנט ששילוב הבלוגים הלימודיים כאמצעי טיפוח כתיבה עדיין אינו נפוץ במערכת החינוך בארץ, אך משנה לשנה עולה מספר היוזמות של מורים המשלבים בלוגים כאמצעי להקניית מיומנויות כתיבה.
הבלוג הוא כלי טוב לטיפוח יצריתיות של תלמידים, אשר גם מביעים עצמם וגם מגיבים ונותנים משובים לחבריהם לכיתה. הוא מאפשר לתלמידים להתבטא בצורה גמישה ויצירתית.
ויגוצקי (1978) טען שהתפתחותו של התלמיד מותנה בהתנסות ואינטראקציה חברתית עם אדם מיומן ממנו. השיתוף בבלוג והאינטראקציה הבינאישית תעזור לפיתוח הדימוי העצמי של התלמידים.
בן קורן, מאמן בתחום החינוך, כתב מאמר המתאר את היכולת של כתיבה בבלוג לשפר את הכתיבה של התלמיד. במאמרו הוא מציין שהבלוג נותן לתלמידים הזדמנויות לפתח את כישורי התקשורת שלהם דרך חוויות כתיבה משמעותיות. הוא מציין מספר צעדים שעלינו כמורים לעשות לפני תחילת תהליך הכתיבה:
בחירת מטרה. עלינו לבחור נושא שעליו נרצה שהתלמידים יכתבו. חשוב למקד את התלמידים במיוחד בכיתות הנמוכות יותר.
החלטה על הפורמט ופלטפורמת הכתיבה. האם בלוג כיתתי משותף לכולם? האם המורה בודק את העבודות לפני פרסומן או מאפשר לתלמידים לפרסם את עבודותיהם ללא בדיקה מקדימה? האם בלוגים אישיים? ההחלטה צריכה להיות תלוית גיל בראש וראשונה. לא נראה לי נכון לתת לתלמידים צעירים שזו הפעם הראשונה שהם כותבים בלוג להתחיל ישר מבלוגים אישיים. חשוב בעיניי שלמורה יהיה מעכב מתמיד על תוצרי הכתיבה.
הכנה ואימון, חשוב להכין את התלמידים לקראת עבודה בבלוג, להסביר להם את נושא המשוב ותגובות החברים. קורן מציין שהוא בכיתתו , לפני התהליך אימן את התלמידים באמצעות כתיבה על בריסטולים וכתיבת תגובות על הבריסטול של החברים לכיתה. חשוב שהתלמידים יבינו שהכתיבה צריכה להיות ביקורתית אך לא מעליבה.
פרסום, ברגע שהתהליך מתחיל חשוב שהמורה יעודד את התלמידים להגיב האחד לשני.
לבלוג יש ללא ספק תרומה להוראה: הוא מגביר את המוטיבציה של התלמיד לכתוב , מזמן אינטראקציה חדשנית להשתתפות בתהליך הלימודי, מסייע לתלמיד להיות מומחה בעולם התוכן הרלוונטי ומספק במה למגוון דעות ועמדות בתוך כיתת הלימוד ומחוצה לה (מתקוונים ללמידה: ארגז כלים דיגיטלי למורה, גילה קורץ ודוד חן)
אני מניחה שבשלב זה יהיו מורים שישאלו את עצמם בשביל מה אני צריך את כאב הראש הזה? בנוסף לעבודה הקשה שלי, אני צריך גם לעקוב באופן קבוע אחרי הפרסומים, לוודא שילדים לא מעליבים אחד את השני? לתקן שגיאות ועוד...קורן מציין במאמרו שחשוב שעוד אנשים יקראו את התוצרים של התלמידים חוץ ממוריהם. כשהם יודעים שהמשפחות שלהם, חבריהם לכיתה ואנשים נוספים יכולים לקרוא את מה שהם כותבים, ההשפעה על הכתיבה גדולה. הם ישימו לב יותר לסגנון הכתיבה ולבחירת המילים. הוא מציין שצפה בתלמידיו מנהלים שיחה משמעותית בנושא הכתיבה, שואלים שאלות מורכבות והופכים לנגד עיניו לכותבים- שאיפתו של כל מורה.
הנושא של למידה בסביבת בלוגים התפתח במיוחד בקרב מורים לאנגלית שדיווחו כי הכתיבה בבלוג הביאה לשיפור ניכר ביכולת הלשונית של התלמידים וכן אפשרה יצירת שיתופי פעולה בין כיתות לאנגלית ברחבי העולם. פרופסור תום וויטבי, פרופסור לחינוך שהיה מורה לאנגלית במשך 34 שנים, מציין את תפקידו של המורה בתהליך כמי שיוכל לתקן את השגיאות ולמקד את הכתיבה מחד ולהדריך את התלמידים בכיתה כיצד לקרוא את הבלוגים של עמיתיהם בצורה אחראית וכיצד להגיב בבלוגים.
ברמה האישית, כדי שפרויקט כזה יצליח בכיתה, אני חושבת שחשוב שהמורה עצמו יתנסה קודם בכתיבת בלוג אישי וייחשף לבלוגים אחרים ברשת .
אז זהו... אני החלטתי... אני פותחת בתחילת שנת הלימודים הבאה עם שתי כיתות ו' אותן אלמד בלוגים כיתתיים באנגלית. בשלב הראשון בכוונתי לפתוח בלוג משותף לכל הכיתה ולבקש מכל תלמיד לכתוב פוסט אחת לחודש. הפוסטים יוכלו להיות קשורים לנושאים שנלמדים בשיעור (תינתן לתלמידים האפשרות לפרסם בבלוג עבודה במקום להגישה בכתב למורה בלבד). לדוגמא: אחד הנושאים הנלמדים בספר הלימוד הוא לונדון ובמסגרת השיעורים התלמידים יתבקשו לכתוב תעודת זהות על אתר בלונדון שהיו רוצים לבקר בו. היכולת להשתמש בבלוג, להוסיף קישור לאתר ותמונות נראית לי נפלאה. בנוסף החברים לכיתה יוכלו להגיב ולכתוב את התרשמותם לאחר קריאת הפוסט.
בנוסף, תלמידים עם יכולות כתיבה גבוהות יוכלו לכתוב חוויות, המלצות, סיפורים וכל דבר שמעניין אותם בשפה האנגלית ולחשוף את יכולותיהם בפני הכיתה.
אני רואה חשיבות רבה גם בחשיפה של הבלוג בקרב ההורים בכיתות ,שזו אולי תהיה עבורם הזדמנות להיות שותפים בתהליך חינוכי שונה, מתקדם ומאפיין את טכנולוגית המאה ה-21 של ילדיהם.
מבטיחה לכתוב בהמשך תובנות ומסקנות לאחר פתיחת הבלוג הכיתתי.
